<h1>ספר השולחן הלכ' תפילה שער ראשון</h1>
<h2>דף ד:</h2>
וצריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, דאמר רבי יוחנן אי זהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, ואע"פ שצריך לומר השכיבנו כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא: ואותם פסוקים דברוך יי' לעולם ויראו עינינו, יש אומרים שתקנה היתה לומר פסוקים אלו שיש בהם שמונה עשרה הזכרות, מפני שבתי כנסיות שלהן היו רחוקים מן הישוב, והיו מתיראין מלהתעכב שם עד אחר תפלת ערבית, ולפיכך תקנו להם פסוקים אלו, וכשהיו בבתיהן היו מתפללין שמונה עשרה. ותימה הוא אנו עכשיו למה אנו קורין אותן פסוקים ומפסיקין בהן בין גאולה לתפלה, ועל כן נמנעו כאן קצת מן הגדולים שלא לאמרן כל עיקר, וכן העידו בשם רבינו שמואל והרמב"ם ז"ל שלא היו אומרין אותן, אלא מפסיקין בברכת השכיבנו כמו שאנו עושין בערבי שבתות וימים טובים: ובסדר רב עמרם גאון ז"ל כתוב מדקיימא לן כרב דאמר תפלת ערבית רשות. אתו בתראי ותקינו בתר שומר את עמו ישראל פסוקים שיש בהן תושבחות ושמירה מן המזיקין. ודבר זה בחול, אבל בשבת כיון דשכיחי מזיקין וצריכין ישראל למיעל בבתיהון מקמי דליחשך משום סכנת שעירין, אי נמי מקמי אעקורי שרגא, סלקוה והעמידוה אדתנן בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. וכן המנהג בישיבה לומר שומר את עמו ישראל לעד, ובבית רבינו אין המנהג כן אלא תחת שומר עמו ישראל חותמין הפורס סוכת שלום על כל עדת עמו ישראל ועל ירושלים ע"כ: אע"פ שאמרו תפלת ערבית רשות, כשיבא אדם ממלאכתו בערב לא יאמר אוכל מעט ואישן מעט ואחר כך אתפלל שמא תאנוס אותו שינה ונמצא ישן כל הלילה אלא מתפלל ערבית ואחר כך אוכל ושותה או ישן: [והא דאמרי' תפלת ערבית רשות, היינו שאינה חובה כמו יוצר ומנחה. אבל מ"מ מצוה איכא. ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה. וראיה מדאמרינן פ"ק דשבת הני חברין בבלאי למ"ד תפלה ערבית רשות כיון דשרא הימייניה לא מטרחינן ליה. אלמא שאין לדחותה אלא מפני הטורח או משום מצוה אחרת, אבל חנם אסור לבטלה:].
בכל תפלה מן התפלות פותח קודם לברכה ראשונה ואומר י"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. ואע"פ שצריך לסמוך גאולה לתפלה, כיון שהתקינו לומר כן קודם התפלה כתפלה אריכתא דמיא ומן התפלה הוא חשוב. ובסוף התפלה אומרים יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך י"י צורי וגואלי. ואחר כך צועד לאחוריו שלש פסיעות: יש בני אדם שרגילין לומר תחנונים אחר תפלתן, כגון אלהי נצור לשוני מרע וכיוצא בו. ומן הנראה מלשון הגמרא שאחר שסיים התחנונים אומר יהיו לרצון אמרי פי. אבל הראב"ד ז"ל כתב שאין נכון לומר יהיו לרצון אחר תחנונים, אלא קודם לכן אחר סיום שמונה עשרה ברכות מיד, כמו שאמרו דוד עליו השלום לאחר שמונה עשרה מזמורים.
<h2>דף יב:</h2>
כל השנה כולה חותמין בברכה שלישית האל הקדוש ובברכת עשתי עשרה, מלך אוהב צדקה ומשפט, ובעשרה ימים שמראש השנה עד מוצאי יום הכפורים חותמין בברכה שלישית המלך הקדוש ובעשתי עשרה המלך המשפט. מנהג פשוט להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה ראשונה זכרנו לחיים וכו' ומוסיפין בברכה אחרונה וכתוב לחיים וכו' וכן מוסיפין בראש השנה וביום הכפורים, ובכן, ובכן, ואז, וכו'. ובשער השלישי נכתוב יותר מזה בג"ה.
<h2>דף כא.</h2>
התפלות האלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן, אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו הרשות בידו, וכרבי יוחנן דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו: וכתבו הגאונים ז"ל הני מילי ביחיד ואדעתא דרשות, אבל אדעתא דחובה אסור, וצבור אפילו אדעתא דרשות אסור, דקיימא לן תפלות כנגד תמידין תקנום, וכיון שאין הצבור מביא קרבן נדבה כך אין הצבור מתפלל תפלת נדבה, אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה כשם שמביא קרבן נדבה, לפיכך אין מתפללין לעולם מוסף נדבה לפי שאין היחיד מתנדב קרבן מוסף: מי שהתפלל ושכח שכבר התפלל ועמד להתפלל על דעת חובה ונזכר שכבר התפלל, פוסק ואפילו באמצע ברכה, שאם בא לגומרה נמצא כמי שהקריב שני תמידין בשחר שהוא עובר משום בל תוסיף, ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה, ובזה אפילו רבי יוחנן מודה, שלא אמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא בתפלת נדבה כגון תפלת תחנונים וכיוצא בהם. אבל על דעת חובה לא אמר אלא פוסק כמו שבארנו, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל משמיה דגאון ז"ל.
בשבתות ובימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום, שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אמצעית מעין המאורע. בשבת חותמין באותה ברכה אמצעית, מקדש השבת. ומפרש בגמרא דמשום כבוד שבת לא אטריחיהו רבנן להתפלל י"ח, בפרק מ' שמתו, ואינו אומר מקדש ישראל והשבת, לפי שאין השבת תלוי בקידוש בית דין, שקדושה היא מששת ימי בראשית. בכל שאר ימים טובים חותם מקדש ישראל והזמנים, לפי שישראל מקדשים המועדים בבית דין כמו שנאמר אשר תקראו אותם במועדם ודרשו בו, קרי ביה, תקראו אתם.
<h2>דף כח:</h2>
וכן היה הענין עד שבא עזרא ובית דינו שהיו מאנשי כנסת הגדולה, ותקנו שמונה עשרה ברכות, ועמד שמעון הפקולי והסדירן לפני רבן גמליאל על הסדר. שלש ראשונות שבח לשם יתברך, ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיים יש בהם שאלת כל הדברים לכל צרכי איש ואיש וצרכי הצבור כולם, וסדרום כן כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן, ותהיה תפלת עמי הארץ שלימה כתפלת החכמים, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות הסדורות בפי כל ישראל, כדי שיהא ענין כל הברכות ערוך בפי כולן: ותיקנו גם כן מנין התפלות כמנין כל הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין, וכל יום שיש בו קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף. התפלה שהיא כנגד תמיד של שחר נקראת תפלת השחר, והתפלה שהיא כנגד תמיד של בין הערבים היא נקראת תפלת המנחה, והתפלה שהיא כנגד קרבן מוסף נקראת תפלת המוסף, ותקנו עוד שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה ונקראת תפלת ערבית כנגד איברי תמיד של בין הערבים שהיו מתאכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו', וכענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וגו' וקיימא כמאן דאמר תפלת ערבית רשות ואינה חובה כתפלת שחרית ומנחה, וזהו שבכל תפלת חובה שליח צבור יורד לפני התיבה להוציא את שאינו בקי, שאע"פ שיצא מוציא כיון דחובה היא, אבל תפלת ערבית דרשות היא אחר שיצא הוא אינו מוציא את אחרים. ובזמן הזה נהגו כל ישראל בכל מקומות להתפלל ערבית כל יחיד ויחיד וקבלוה עליהם כתפלת חובה, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל: [אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם. אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו. וכל אות' התפלות שיוסיף [ה"ז] כמו מקריב נדבות. לפיכך צריך לחדש דבר בתפלה בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות. ואם חדש אפילו בברכה אחת דיו, כדי להודיע שהיא נדבה לא חובה. ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר. כך כתב הרמב"ם ז"ל בספר אהבה בהלכות תפלה].
בימי רבן גמליאל רבו מינים בישראל, והיו מצירין להן ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם, ועמד שמואל הקטן והתקין ברכה שתהא בה שאלה לשם יתברך לאבד המינים וקבע אותה בתפלה, שגם היא צורך בני אדם וקראו אותה ברכה ברכת המינים, ונמצאו כל הברכות שבתפלה י"ט ברכות.
<h2>דף כט.</h2>
מי שהיה טרוד ודחוק, כמי שמהלך במדבר וכיוצא בו, מתפלל שלש ראשונות ושלש אחרונות, ובאמצע ברכה אחת מעין כל הברכות האמצעיות. וזו היא, הביננו י"י אלהינו לדעת את דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, לסלוח היה לנו, להיות גאולים, רחקנו ממכאוב, ודשננו ושכננו בנאות ארצך, והנפוצים מארבע תקבץ, והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו הצדיקים, בבנין עירך ובתיקון היכלך, ובהצמחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, טרם נדבר אתה תשמע, כי אתה הוא עונה בכל עת צרה וצוקה פודה ומציל. ברוך אתה י"י שומע תפלה. תקנו הביננו כנגד אתה חונן, ומול את לבבינו כנגד השיבנו, לסלוח היה לנו כנגד סלח לנו, ולהיות גאולים כנגד גאל ישראל, רחקנו ממכאוב כנגד רפאינו, ודשננו בנאות ארצך לשון נוה כמו בנאות דשא ירביצני והיא כנגד ברכת השנים, והתועים בדעתך ישפטו כנגד צדקה ומשפט. וכן כולם כענין זה עד שומע תפלה: כל השנה כולה אדם אומר הביננו בשעת הדחק, חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים: וכן אין מתפללין הביננו במוצאי שבתות וימים טובים, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. וכן פסק רבינו האיי גאון ז"ל.
<h2>דף כט:</h2>
היה מהלך במקום סכנה במקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה מתפלל תפלה קצרה. וזו היא, צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה, פירוש שאין יודעים לפרש צרכיהם, יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה יי' שומע תפלה: ומה הפרש יש בין קצרה להביננו, תפלה קצרה מתפלל אותה אפילו כשהוא מהלך, וכשמגיע לישוב ותתקרר דעתו עליו חוזר ומתפלל תפלה כתקנה י"ט ברכות. הביננו אין מתפללין אותה אלא מעומד, וכשהוא מגיע לישוב אינו צריך לחזור ולהתפלל. וכן תפלה קצרה אין מתפללין אותה אלא במקום סכנה, והביננו מתפלל אותה אפילו שלא במקום סכנה.
<h2>דף לב:</h2>
אמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו ואעפ"כ לא נענה אלא בתפלה, שנאמר ואתחנן אל יי' בעת ההיא לאמר, וכתיב וישמע יי' אלי גם בפעם ההיא. וחייב אדם להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את י"י אלהיכם, עבודה זו תפלה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה וכן אין לתפלה זמן קבוע מן התורה. והיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה. וחיוב התפלה כך הוא, שיהא מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך בבקשה ותחנה ואחר כך נותן שבח והודאה לשם על הטובה שהשפיע לו. וכל אחד ואחד כפי דעתו וכחו מתפלל ולפי הזמנים. יש שמתפלל פעם אחת ביום ויש שמתפלל פעמים הרבה, וכולן מתפללין נוכח בית המקדש בכל מקום שיהיה.
<h2>דף לג.</h2>
כל ימות הגשמים אומרים בברכה שניה מוריד הגשם, ובימות החמה אומרים מוריד הטל. מאימתי מזכירין מוריד הגשם, מתחיל בתפלת מוסף של יום טוב האחרון של חג ומזכיר והולך עד תפלת שחרית של יום טוב הראשון של פסח. ומוסף של יום טוב ראשון של פסח מזכיר מוריד הטל: בזמן הזה שאנו עושין יום טוב שני ימים אומרין מוריד הגשם בתפלת מוסף של שמיני עצרת ומתפלל והולך כל ימות הגשמים. ירושלמי, מה טעם, כדי שיצאו כל המועדות בטל, מפני שהטל סימן יפה לעולם.
ומאימתי שואלין על הגשמים בברכת השנים שאומרין ותן טל ומטר, משבעה במרחשון ומשם ואילך כל זמן שמזכיר הגשם, בד"א בארץ ישראל, אבל בגולה כגון בבל ומצרים וסוריא והדומין להם שואלין את הגשמים ביום ששים לתקופת תשרי, כחנניה שאמר כן בגמרא, ואנו עכשיו כבני בבל אנו עושין ואין אנו שואלין גשמים עד ששים יום לתקופה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ורבינו שלמה ז"ל כן כתב, כל חוצה לארץ קרוי גולה, אבל הרב משה ברבי נחמן ז"ל היה אומר שאנו עכשיו במקומות אלו, שצריכין מטר כבני ארץ ישראל, שואלין את הגשמים במוצאי יום טוב מיד, שזהו דעת רבן גמליאל שאמר בשבעה במרחשון, שלא אמר כן אלא מפני עולי רגלים שיחזרו לבתיהם קודם שירדו הגשמים, ועכשיו בעונותינו שאין שם עולי רגלים מתחילין לשאול בתפלת ערבית של מוצאי יום טוב. וכן כתוב בפסקי הגאונים ז"ל.
<h2>דף לג:</h2>
וקימא לן כשמואל, דאמר כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימה. כיצד, יום טוב שחל להיות באחד בשבת מתפלל בלילה ברכה רביעית, ותודיענו י"י אלהינו משפטי צדקך וכו' ותתן לנו י"י באהבה וכו'. וכן גבי הבדלת יום טוב שלאחר השבת צריך שיאמר סמוך לחתימה מעין חתימה, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ברוך אתה יי' המבדיל בין קדש לקדש. בשאר ימים טובים אומרין סמוך לחתימה והנחילנו י"י אלהינו את יום פלוני הזה, ברוך אתה י"י מקדש ישראל והזמנים. ובראש השנה אומרים והנחילנו את יום הזכרון הזה, וכן בשאר.
